כל הזמן הוא עייף


כל הזמן הוא עייף


כל הזמן עייף

זהו תיאור מקרה על גבר בן 38 שבמשך עשרים שנה הרגיש עייפות כמעט בלי הפסקה. לא משנה כמה הוא ישן, הוא תמיד היה עייף.

הוא הגיע גם למצבים קיצוניים של הירדמות באמצע שיחה חשובה. 

לאורך השנים הוא חווה עליות וירידות ברמת העייפות והוא פיתח אורח חיים בדלני, הוא מיעט לצאת מהבית ומיעט ליצור קשרים עם אנשים מעבר למרחב האינטרנטי

עם השנים הוא ניסה לטפל בזה במגוון דרכים קונבנציונליות וגם לא. בחלק מהמקרים היה שיפור שהחזיק זמן מה ובחזרה לעייפות.

בחייו המקצועיים הוא מצא לעצמו עבודה טובה שאותה הוא עושה בעיקר מהבית ובזמנים מאוד גמישים.

זוגיות פשוט לא הייתה לו עד גיל 37. מה שמעניין שהוא תיאר שבתחילת הקשר העייפות לא הייתה משמעותית וכמעט נעלמה והתגברה ככל שהקשר המשיך.

היום הוא עומד על פרשת דרכים ומבחינתו המשך המצב = פרידה מאישה שהוא אוהב.

התחלנו את התהליך בדרך השגרתית של כיול הגוף כדי שאוכל לקבל ממנו תשובות. וכבר בתחילה הבנתי שיש פה משהו עמוק.

הברומטר כיוון למקום של התנתקות בכל פעם שיש משהו שהוא מבחינתו איום או סכנה.

בפגישות הבאות ירדנו בגילאים, וביקרנו בגילאים אשר היו משמעותיים לנושא (העייפות) ובכל גיל היה אירוע דומה – אירוע שמדמה סכנה או איום. כמובן ששחררנו דרך המודים את כל הגילאים הקשורים עד ש....

הגענו לגיל הצבא, ושם הוא קפץ, "זה התחיל משם, זו הפעם הראשונה שהרגשתי עייפות" הוא אמר, "וגם מאז זה לא השתחרר".

ע"פ התקדמות התהליך ולהיכן שהוא לקח אותנו הבנתי והסברתי לו שזה עוד לא זה, מהצבא זה התפרץ אבל המקור בגיל קטן יותר.

מסתבר שבשירותו הצבאי הוא היה באירוע ממשי של סכנת חיים וזה היה הטריגר אשר הפעיל משהו מהעבר ומאז לא כבה.

השחרור בגיל זה היה מאוד משמעותי ובעקבות כך הרגשתו השתפרה מאוד.

בפגישות הבאות המשכנו לרדת בגילאים ואופס... הגענו למקור. לאותו אירוע עם רגש עז אשר היה טראומטי, חבוי והתפרץ בצבא.

הגענו לגיל ארבע, בגיל זה הוא עבר תאונת דרכים עם הוריו. הוא נרדם ברכב והתעורר בבהלה עם בום אדיר, הפגיעות למזלם של המשפחה היו שטחיות אבל היו מעורבים בזה משטרה, אמבולנס ובית חולים (כל החבילה) וזה גרם לו לטראומה שככל הנראה לא יכול היה להכיל והוא פשוט התנתק וישן כמה ימים כמעט ברציפות.

בשיחה שלו עם ההורים הם סיפרו לו על הימים השלמים אשר ישן והיה קם רק לצרכים בסיסיים. הם הבינו שזה קשור לטראומה ונתנו לכך זמן. בגלל שלאחר זמן קצר הוא חזר לתפקוד מלא הוריו לא חשבו שיש צורך בעזרה מקצועית ושזה חלף.

בצבא הוא נפגש בפעם השנייה בסכנת חיים. אותה סכנה עוררה את אותה טראומה מגיל ארבע ומאז המוח עשה את אותו הקשר של התאונה מגיל ארבע ויצר גם שם התנתקות ורק רצה לישון.

הוא היה אצל קב"ן שאמר לו – לא לפרוש, למרות הקושי ולהישאר עם החברים במסגרת המוכרת.

אבל מאז, וככל שעברו השנים ובכל מצב שהמוח זיהה כאיום או סכנה (ולאו דווקא של חיים, אפילו סתם מתח) הוא פשוט נקט באותה דרך מוכרת שעזרה לו בגיל ארבע ההתנתקות לשינה.

שחררנו את גיל הסיבה. לימדנו את המוח ליצור דרך התמודדות אחרת.

לאחר כמה חודשים, העייפות ירדה לרמות סבירות מבחינתו.. ואנקדוטה נוספת לסיום – בתחילת הפוסט כתבתי שרק בתקופת ההתאהבות הוא לא הרגיש את העייפות, מפני שככל הנראה, רק אז כוח ההתאהבות היה חזק מכוח הטראומה במוח.

מעוניינים לעבור תהליך של מוח אחד וקינסיולוגיה, פנו אלי.

עדי :)